לחשוב שכל העיריות מורכבות מיבשת זו טעות, מכיוון שהגיאוגרפיה משתנה ממקום למקום.
בוונצואלה יש מרחבים ימיים באזורי הים, האגם או הנהר. החללים המימיים יכולים להיות באזורים בהם הים, האגמים או הנהרות שולטים ללא הבחנה.
זה גורם לחובה לחוקק בנושא זה. ראוי לזכור, למשל, כי יש מעבר קבוע של כלי שיט שמעבירים חלק ניכר מייצור הנפט ממדינות כמו זוליה ואנזוכטוי, שיש בהן חללים ימיים.
באופן דומה, צי הסוחר יכול להציע עליות לאורך זמן, מה שמתרגם לסדר את ההיבטים השונים הכרוכים בשימוש וניצול של מרחבים ימיים. יש גם מגוון ביולוגי חשוב שיש להגן עליו, לא רק לדור זה אלא גם לבאים.
אכן, אתה יכול לסמוך על עירייה באי; דוגמא לכך הן אלו המרכיבות את מדינת נואבה אספרטה, כגון: מנירו, מרינו, בין היתר. יש אותם גם בסוגים אחרים של חללים, כמו בפורטו אורדז, עיריית קרוני, מדינת בוליבר; Maracaibo, עיריית Maracaibo, מדינת זוליה, בין היתר.
החוקה של הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה מעריכה כי החקיקה בנושא מרחבים ימיים תואמת את הכוח הלאומי, זה של המעצמה הרגולטורית, מה שלא אומר שהעירייה אינה יכולה לממש את סמכויותיה, אשר - כדאי לזכור - מגיעה גם מ הראשון - כמובא בפסקי דין שונים של בית המשפט העליון; אחד המקרים הסמליים ביותר היה באזור התקשורת.
במובן זה אושרה הצו בדרגתו, ערכו וכוחו של החוק האורגני של מרחבי מים (2008), אשר מטרתו להסדיר הפעלת ריבונות, סמכות שיפוט ובקרה בחללים ימיים, בהתאם לחוק הלאומי והבינלאומי, כמו גם החוק לווסת ולפקח על ניהול אזורי המים, האי והנמל של הרפובליקה. נוצר מבנה מינהלי המורכב מגוף שלטוני, המכונה כיום משרד הכוח העממי לתחבורה מים ואווירית, ומישות מבצעת הנקראת המכון הלאומי למרחבים ימיים (INEA). חוק זה מכיל גורמים המקשרים אותו עם עניינים אחרים, כגון המקרה של ביטחון לאומי והגנה, טלקומוניקציה, דייג, חקלאות חקלאית, כלכלה, מיסוי ועוד.
מנקודת המבט המקומית מתפתחים קשרים עם קהילות מאורגנות, מכיוון שהשתתפות האזרחים היא עיקרון פעולה קרדינלי, מכיוון שהיא משפיעה על היבטים כמו מיסוי, תכנון עירוני, תיירות, סביבה, בין היתר, שהם סמכויות עירוניות נצלו את התחום הזה.
מצד שני, ל- INEA יש מתקנים בהם שוכנים נישומי החייבים לתרום לעירייה, שכן מדובר במס על פעילויות כלכליות, נדל"ן עירוני, כלי רכב, תרומות. יש לזכור כי הרפובליקה, כמו יתר הגופים הציבוריים, אינה כפופה למיסים מקומיים, שאינם מועברים לקבלנים או זכיינים, לכן - בפעולה של אוטונומיה עירונית - עליהם לעמוד בכללים, על ידי הוראה חוקתית.
מצד שני, ישנו טקסט נורמטיבי נוסף, גם עם חזון לאומי שניתן לו הכוח הרגולטורי, כמו למשל הגזירה עם דרגה וכוח החוק האורגני של תלות פדרלית (DLODF, 2011), המחליף את החוק האורגני של תלות פדרלית (1938)); מטרתו היא לבסס את בסיס היסוד של הארגון, הממשלה, הממשל, הכישורים והמשאבים. מציג מחדש את ההגדרה המוכתב על ידי ה- CRBV.
בשל מאפייניהן הם הגים תחת משטר ממשלתי מיוחד, בין היתר בגלל תנאים דמוגרפיים, כלכליים וחברתיים, שאינם נצפים במרכזים מיושבים כמו ערים. עם זאת, אין צורך להרחיק אותה משאר מערכת המשפט מאחר שהיא חלק מוונצואלה, יש לקחת בחשבון רק את האלמנטים הספציפיים שלה.
זה יוצר את דמותם של שטחי האי כצורה של ארגון פוליטי טריטוריאלי, שיכול לכלול סוכנות פדרלית, קבוצה מהם או האי כולו עם המרחב המימי ההיקפי שלו. דוגמא לכך היא טריטוריית המנדנדה מירנדה, עם חוק זהה (2011). מטרתה היא הקמת הטריטוריה האינסולרית פרנסיסקו דה מירנדה, כמו גם הקמת הארגון, הממשל, הממשל, הכוחות והמשאבים שלה.
הצו על דרגתו, ערכו וכוחו של חוק אזורי החוף (2001) מסדיר את הנוגע לקביעת ההוראות שיישלטו על ניהול, שימוש וניהול אזורי חוף, לצורך שימורם ושימושם בר-קיימא, כחלק בלתי נפרד מהחלל גיאוגרפי ונצואלי. אזורי החוף מובנים כיחידה הגיאוגרפית ברוחב משתנה, המורכבת מרצועת יבשה, המרחב הימי הסמוך ומשאביו, בהם קשורות זו בזו מערכות אקולוגיות שונות, תהליכים ושימושים הקיימים במרחב היבשתי של האי.
הניהול, השימוש והניהול של אזורי החוף יפותחו בתהליך דינמי של ניהול משולב, במטרה לחזק את היכולת המוסדית, לייעל את התכנון והתיאום של מיומנויות במקביל בין גופי הכוח הציבורי, עם השתתפות פעילה של הקהילה המאורגנת, על מנת להשיג יעילות רבה יותר במימוש האחריות שכל אחד מהם הפקיד על שימור ופיתוח בר-קיימא.
