"האמת המרכזית של השמרנים היא שהתרבות, ולא הפוליטיקה, היא זו שקובעת את הצלחתה של חברה. האמת הבסיסית של הליברלים היא שהפוליטיקה יכולה לשנות תרבות ולהציל אותה מעצמה. " (דניאל פטריק מוינהאם)
I. היחס שלנו לעתיד
היחס שאנו מפגינים כלפי העתיד מאוד מאוד קובע את התוצאות שנשיג.
מה המשמעות של "גישה לעתיד"?
זו הדרך בה אנו מבינים, תופסים, מדמיינים ורוצים את העתיד. זו העמדה שאנו מקבלים לגביו.
אנו ננתז את שלוש העמדות הללו בשלוש דרכי הפעולה הנפוצות ביותר:
1. הכנת תחזיות מוצלחות.
2. חמוש בתרחישים אפשריים.
3. יצירת העתיד הרצוי.
I.1. ביצוע תחזיות מדויקות
זה מבוסס על חיזוי מה עומד לקרות. זו הגישה האופיינית המבוססת על חווית העבר להקרין את העתיד.
זה כרוך בפעולה שלב אחר שלב, יצירה שאינה בהכרח יצירתית, אלא הגיונית, מובנית ובעיקר אובייקטיבית (למעשה, אובייקטיבית כביכול), לפתח תחזיות המבוססות על אקסטרפולציה של מידע מהעבר, בהנחה שהעתיד יהיה חזרה על ההווה, אך עם "נגיעות" שנגרמות על ידי נסיבות קונטקסטואליות שונות שניתן לחזות מראש ("ראה לפני כן": ראה לפני). זה מוביל אותנו אל ההיגיון שתחזיתנו נכונה, המניחה כי העתיד בהכרח "יהיה בדרך מסוימת", ומי שיכול "לנחש" (או "לתקוע") בצורה מספקת יותר כיצד יהיה זה ישיג תוצאות טובות יותר.; נחשו מה "הולך לקרות".
אם נלמד משהו בשנים האחרונות, זה שהעבר הוא חיזוי גרוע מאוד של מה שיקרה בעתיד, ויתרה מכך, תפקידנו כאן יהיה תגובתי מול הנסיבות שכל מה שאנחנו עושים הוא לחכות שיקרה.
I.2. חמוש בתרחישים אפשריים
קביעת התרחישים כוללת חשיבה על מציאויות מורכבות (המורכבות ממספר משתנים והקשרים ביניהם) שיכולים לחלופין לקרות.
ישנן מספר רב של טכניקות הקשורות להרכבת תרחישים עתידיים, חלקן מורחבות מאוד ובעזרת מחשבים מתוחכמים באקסטרפולציה של טרנדים, שילוב של גורמים ותופעות, יישום ניואנסים של השפעה וכו '.
כשם שביצוע תחזיות מדויקות מועיל בכדי לראות מה צריך לעשות, אילו פעולות עתידיות ניתן לנקוט, להרכיב תרחישים אפשריים מועיל מאוד לממש את הגישה של מה היה קורה אם…?
לתרגיל בניית התרחישים לבדו יש יתרונות מספקים להפליא מכיוון שתבוננות במה שעשוי לקרות בעתיד, עבודות בניית תרחיש כוללות מתווה של תוכניות פעולה חלופיות לכל שלב שלב.
לדמיין תרחישים אפשריים ולייחס את ההסתברות להתרחשות לכל אחד מאפשרים להתפתח סביבת שיחה מועילה ביותר.
שלושה תרחישים עתידיים אפשריים מתוארים (אחד "אופטימי", אחד "נורמלי" ואחר "פסימי") על פי ההסתברויות השונות להתרחשותן של כל אחת מהחלופות המוערכות ככל האפשר.
נוצרות תוכניות פעולה אפשריות, ידוע ששום דבר לא יהיה אובייקטיבי לחלוטין, שלעתיד אין בהכרח דרך אחת להתפתח וכי התרחישים מכינים אותנו לאפשרויות פריסה שונות של העתיד.
המונחים שאומצו משמשים סינתזה של משמעותם: i. זרוע: גישה הרבה יותר ממוקדת ב"עיצוב "מאשר ביצירה. לא זו בלבד שהיא מרמזת על פעולה שלב אחר שלב, אלא היא כוללת גם סוגים שונים של חשיבה המאפשרים לנו לתאר מה "יכול לקרות", ii. תרחישים: מציע עתיד המורכב מיותר ממשתנה אחד, כולם קשורים זה בזה, איתו ניתוח של אחד מהם אינו מספיק בכדי להבין מה עלול לקרות, iii. אפשרי: הוא עובד יותר מתרחיש אחד, מכיוון שבתפיסתו את העתידיש יותר מאפשרות אחת. לפעמים משתמשים ב"הסתברויות להתרחשות "של התרחישים האפשריים השונים. לסיכום, איננו יודעים מה יהיה עתידנו, אנו מכינים תרחישים לשיפור הדרך בה אנו יכולים להגיב.
1.3. יצירת העתיד הרצוי
היחס השלישי לעתיד שונה מבחינה איכותית מהשניים הקודמים. נקרא גם "ויזואליזציה", "ציפייה" או "פוטנציאל", כאשר אנו מתייחסים ליצירת עתיד רצוי, אנו מתכוונים לגישה שלא מתחילה מההווה לחזות, לחזות או לבנות תרחיש עתידי, אלא חלק מהמצב תצורה של עתיד רצוי, ומשם, לשקף את ההווה, "לסמן מחדש" את המתרחש בו ולבסוף, להנחות את ההתפתחות שלנו לעבר העתיד שדמיינו כרצוי.
"נבואת ההגשמה העצמית"
גישה זו כוללת עבודה שיטתית על תרחיש עתידי רצוי. הדבר החשוב הוא שהתשומת לב - מלכתחילה - אינה ממוקדת ב"ניסיון לעצב את מה שהולך לקרות ", אלא לנסות להיות כמה שיותר ברור מה אנו רוצים לקרות.
כוונה זו מבוססת על תמונות. הדמיון שלנו הוא שנשאר בזמן שהוא עדיין לא. זו בנייה בעלת דמיון המושך אותנו, שמניע אותנו, שמזמין אותנו להגיע אלינו. בנייה שנולדת מהרגשות, השאיפות, התחושות, האינטואיציות שלנו.
לאחר מתווה עתיד רצוי זה, מדובר בביטולו, הפיכתו לאמינה, לדמיין את התנהגות המשתנים השונים המתערבים בתרחיש האמור.
שלא כמו עמדות קודמות, כשאנחנו מדברים על יצירת עתיד רצוי, אנחנו לא מתכוונים לנחש משהו שיהיה נכון או שקר. מה שמעניין אותנו הוא שהעתיד הרצוי הוא חזון שהוא פונקציונאלי ומניע מספיק כדי למשוך אותנו ולהנחות את דרך החשיבה והמעשה שלנו מאותו חזון.
ביצירת עתיד רצוי, הרכיבים החשובים ביותר בתהליך היצירתי מופעלים בצורה אינטגרלית, מכיוון שאנו זקוקים לדמיון לדמיון עתיד זה, גילוי כדי לשפוך אור על מערכות היחסים והאינטראקציות השונות שעליהן התרחיש של עתיד רצוי, יצירתיות לייצר אלטרנטיבות ורעיונות כיצד להשיג את העתיד והחדשנות כדי להפוך את הרעיונות והחלופות הללו להפוך לפעולות טרנספורמטיביות קונקרטיות בחיינו.
לא קל לפתח סוג כזה של גישה בחברה, במיוחד באלה שאוהבים שלנו מתרכזים בעיקר בעבר שהם תופסים הרבה יותר טוב. קשה שלא לסיים את המסורתית "בוא נראה מה יקרה וננסה להסתגל".
קשה גם להבין את הרעיון של "עתיד רצוי". "במובן של רצון", חושבים רבים, "אני יכול להשתולל לדמיין אוטופיות בלתי ניתנות למימוש ופשוט לרצות אותן זה לא אומר שהן יתגשמו."
כך חושבים אלה שלא הבינו את ההבדל בין "הווה שדוחף אותנו" ל"פרויקט שמפתה אותנו ".
השיחות בחברה שלנו צריכות להפסיק להסתובב רק במה שמבדיל אותנו או במגבלות שלנו להבין טוב יותר את המציאות כדי לא להישאר בחוץ וכך לעבור לעבודה שיטתית של "לדמיין עתיד שייבנה, לבסס את גבולותינו".
אם עבודה שיטתית זו נעשית באופן יצירתי, אינטליגנטי ומשתתף, בוודאי שהעתיד הרצוי אליו יגיעו לא יהיו "אוטופיות בלתי ניתנות למימוש". כן, הם יהיו מאתגרים בפרויקטים שתוצאותיהם כיום אינן ברורות לחלוטין, אך הם מתחילים לדמיין, לתוחם, להתגלות ("לא נחשף"), להביט בהם ("בין רואים": שימו לב להבדל ב"קדם- " ראה ") בקבוצה של משתנים אמיתיים ומדומיינים.
לפיכך, הגישה של צור את העתיד הרצוי היא אסטרטגית בעליל, מכיוון שהיא אינה דורשת את הדיוק והדיוק של תחזית הנחוצה לעבודה מבצעית יומיומית, וגם לא את השערות ההחלטות הטקטיות שצריכות להניח הסתברויות להתרחשות על בסיס הקשר בו הם מנסים להתמודד עם עצמם.
יצירת עתיד רצוי מפותחת בציר זמן בו הדבר הראשון הוא לשרטט תמונה שתושג, ומשם לעבוד על ההווה, לייצר אלטרנטיבות ואז להוציא אותן לפועל.
כוונה היא דבקות דמיונית לסוף, ואחריה מתח מודע למימושו. המילה "כוונה" דומה ל"מטרה "או" תכנון ", כולם מדברים על קביעת צוואה לפי הסיום.
יצירה: הרבה יותר מאשר ליצור או להרכיב, כרוך בדמיון, בנייה, גילוי ו"גורם לאנשים להאמין. זו התחושה הרחבה של התהליך שעובר מדמיון עתיד לעשיית מה שאפשר בכדי לגרום לזה לקרות.
עתיד: אנו לא מתייחסים רק לתרחיש, אלא לממד צופה בו אנו "בוחרים" בתצורה הרצויה.
רצוי: שונה מבחינה איכותית מתפיסת ההסתברות, אנו גורמים לעתיד הרצוי להיות אפשרי ואמיתי, אך המאפיין העיקרי שלו - מבחינתנו - הוא שכוונתנו שם.
כוונת יזם
ראשית, אנו מעוניינים להגיע ל -500 צעירים בשנת 2009 כל אחד עם תוכניתם לעתיד רצוי עם אופק של 10 שנים.
נתון זה מראה כיצד חברה עוקבת מקרוב אחר הנעשה ביחס למה שמכונה "תופעת יזמים", כלומר השקת עסקים, המייצרים מגזרים חברתיים דינמיים ומסחריים שונים.
חמש מאות יוזמות הן חמש מאות רעיונות שהושקו, חמש מאות צרכים (עדכניים ופוטנציאליים) לספקי שירותים, חמש מאות משרדים (או מפעלים או "מחסנים" או משרדים וירטואליים), חמש מאות מותגים חדשים, חמש מאות אפשרויות למחקר שוק, חמש מאות רשתות שירות שיחלו להתפרס (עם לקוחות, ספקים, עובדים), חמש מאות תוכניות עסקיות, חמש מאות חשבונות בנק.
הדינמיקה הזו של עסקים, יזמים וארגונים היוצרים, מקשרים, מתייחסים ומשא ומתן היא מה שחיה בסביבה בה הכוונה היצירתית מניעה את תשוקת היזמים.
יזמים וחברות המחפשים צירופי מקרים, מדמיינים פרויקטים, מתאמנים. בקיצור, יזמים וחברות ש"מתפתחות יחד "באופן יצירתי.
השלמת "עולם החברות" עם זה של "עסק" או "יזמות" תמיד מרעננת, מכיוון שזה מקרב אותנו הרבה יותר לבני האדם שמנהלים את החברות האלה, שיוצרים אותם, שמנהלים אותם, שהופכים אותם למוצלחים.
אנו נכנסים לעולם הכוונה היצירתית הממוקדת בעסקים. לא רק "כוונה יצירתית". גם "התמקד בעסקים".
מימד ה"עסקים "גורם לנו לטבול בממד של יצירתיות שונה מזה של פיתוח יצירתי אינדיבידואלי או ארגוני. יצירתיות לפנות לעסקים, לפתיחת עסקים.
מופיעים סדרה של סיכונים שונים, כללי משחק שונים: כללי השוק, של "יתר תחרותיות", של מספרים, משקולות, עמותות, זיכיונות, רישיונות, רווח, הון, עלויות, היתרונות.
יש גם צורך במיומנויות ויכולות משלימות שונות: אנו מתחילים לחשוב על יצירתיות המיושמת על תוצאות קונקרטיות, חדשנות על כל מימדיה. מנהיגות, יזמות, ציפייה, משא ומתן, תחרותיות, חשיבה אסטרטגית.
ניהול חברה, ניהול תחום או פתיחת עסק חדש הם אתגרים בעלי מאפיינים שונים כפי שהם מתעוררים בסביבה המורכבת מיחידות מוגדרות ועם גבולות ברורים, או בסביבה מורכבת ודינאמית בה קשה לתפוס גבולות והגדרות אלה..
כל זה מהווה אתגר שהחברה שלנו דורשת לו אנו רוצים עתיד מזהיר ולא נמשיך לגרש ולהדיר בני ארצו.
* למימוש הערה זו, הוצאו מושגים מתוך Ric-procrea, רשת יצירתיות באינטרנט.
