העולם השתנה משמעותית במאה שעברה זו.
טכנולוגיה ומדע משיקים בפראות באחו של הזמן ותהליכים טכנולוגיים וקוגניטיביים ואיתם מתכוון האדם להתקדם עד גבולות החיפוש אחר האמת הנצחית.
מהפרקסיס אנו רואים כיצד התרחש שינוי גם אצלנו ובאילו מאיתנו שחיפשו אתמול את אידיאל החברה, היום עם יותר השתקפות ושלווה אנו מנסים לצאת לדרך שמובילה אותנו לחברה ללא מגבלות או תסכולים ואנחנו לא מייסרים את האשמה בכך שהיה אדיש לשינויים שהאלף השלישי מכריז.
אחד השינויים הללו נוגע לאדם האנושי והחוק, אנו מאמינים כי לטובתם, באשרור כי האדם הנו נושא החוק המצוינות ומולו מתקדמים כל ההתקדמות שהאינטליגנציה יכולה להביא לחיים בחברה. בהיבט זה, מדע המשפט הדינאמי והמשתנה, בהשפעת התרומות החדשות של המודרניות וההתקדמות, מצביע בסיסמאות מהבהבות כי העתיד שהמדע וההתקדמות הטכנית נותנות לנו, הביטו ביתרונות של להיות בן אנוש.
כל הארגונים ברמה הגלובלית, כגון מגזרית או מקומית, פתוחים להמתין לבסיס ההתקדמות שיועלה לטובת חיים, יושרה וכבוד לזכויות שאינם ניתנים לצניחה של האדם. אי הבנת העיקרון המהותי הזה הוא לנקוט בהיגיון ההישרדות, לטובת התועלת של ההנאה החולפת, של התואר בלבד של הוויה ושל החיים, של הזמני ולא של מתמיד.
עמינו הלטיניים ירשו והניחו את עקרונות העולם היהודי-מערבי הנוצרי, שיובאו מאירופה לפני חמש מאות שנה ואיתם הגיעה דרך חיים שונה לחלוטין, עם חזון קוסמוגוני שלא היה של העמים הילידים, קרובים ומחוברים לאדמה, מארגנים בזהות חדשה את המקומות הכל כך משלנו וכך הם נותנים להם את הצורה והדרך שהחדשים הביאו. החל מהפרדתו של האדם המלך, בקינג סטייט, לחוזה החברתי שקבע הפוליטיקאי והפילוסוף תומס הובס, וכלה במושג העבדות, כדרך לבטא את יחסי הייצור, בעיקר חקלאיים.
הארגון הפוליטי התיאורטי התבסס על ההכרה בכך שהריבון ויתר על סמכויותיו במדינה, ומכוחן האחרון זה יכול היה לא רק לעשות, אלא גם להחיל את החוק, מכיוון שאם המפקח על הריבון ייתן זכות זו אך ורק לגוף האינדיבידואלי לעיל, היה ברור כי תחושת הצדק הוגדרה מחדש בחוק שיצרה המדינה בהפעלת זכות האצלה הזו.
זה נשמע מרחוק של פעמוני הליברליזם הבורגני המתוכנן על ידי מונטסקייה, הוא נתן בפיתוח הרעיון של הסכם חברתי זה, את מושג התפקידים שבאמצעותם החלה המדינה בהפעלת אלה אחד לניהול, אחר לחוקק האחרון שנתן את מה שמחוקק לאותו ריבון, ללא הבחנה בין שליטים ושולטים. נוסחה יוצאת דופן, שאפשרה לאנשים למצוא את תפקידם הציבורי או הפרטי בכליאת הסמכויות ולהיות מסוגלים לאתר עצמם חברתית, פוליטית וכלכלית בעשייה ובביצוע שהוקמו מראש לפי סדר דברים זה.
תפקידה של המפלגה, שהצטמצמה מאוד בגישה למקורות הריבונות, כיבתה בהדרגה את חשיבותה, והשתתפותה התכהה, שכן השופטים סימנו באופן מכני את דברי החוק שהכתיב אחר. כוחם, ובכך, נעדרים יותר ויותר מהמציאות, הם בסופו של דבר התעלמו מהקונצרט החברתי, התנערו מכבודם והיום, במדינתנו, מסווגים כגרועים בשירותים שהמדינה נותנת לריבונה: העם.
אם לא די בכך בירידת ניהול החוק, האימונים העיקריים לעצמאות וחופש של חבריו, הכרחיים לתחרותיות הדוקטרינלית החוקית ולהתפתחותה על פי דרישות המאות החדשות, נמחצו והושתקו על ידי התרגיל המכריע של יתר המעצמות, שם הכוח הפוליטי והכלכלי עשה את דרכו בהתנשאות גוברת, עד שהפך למנהלי החוק, סתם גברים ללא שום יכולת להפעיל רמות לחץ, אפילו לא בכוח של כישרון, מאלה שהזהירו את מקור הרעות והגורמים לטעויות בהצעה למסור את ניהול הנורמה המשפטית.
אחת ההתכנסויות הגרועות במובן זה באה לידי ביטוי כדרך לספק ביטחון משפטי על בסיס נכסי האנשים המרכיבים את הקולקטיב הריבוני. עם זאת, צוין כי בהגדרה יש חור שחור רעיוני עצום, מכיוון שבחשיבות הגדולה ביותר של נכסים משפטיים הוא רכוש, לרעת חייהם, שלמותם וכבודם של אנשים.
יש, אם לומר זאת בדרך כלשהי, חוסר איזון עצום ומתקדם יותר ויותר, שמשאיר את חותמו על החברה שלנו, ומסמן את מנהלי החוק, כנושאים העומדים לרשות המעצמות הפוליטיות או העובדתיות הסופיות או הזמניות, ולא ממש זה אמור להיות, לשירותו של האדם וזכויותיו המהותיות.
ההיסטוריה של תחולתו של החוק בצ'ילה, היא היסטוריה קפקית וסוטה וכל עיתונאי שמעוניין בתולדות הצדק, יכול להגיע לידיעת העובדות המדגימות את הזלזול בנכסים החוקיים החיוניים של האנשים ביחס חייו, היושרה וכבודו, יותר מאשר ביחס לריחוי החוקי של נכסיו החומריים. במובן זה, המדינה וכל החברה נמצאים בחובות היסטוריים. אך גם בעמדה לתקן את המחדל הנורא הזה.
ההזדמנות הזו עבור השופטים אינה יכולה להפסיד על ידי הערכת קולו הקרה וחסר התועלת של החוק, לרעת העקרונות והערכים שהוא טומן בחובו בהקמתו ובקצוותיו. מכאן שיש לחפש הכוונה בעיקר בחוקה הפוליטית, הכוללת את טבלת הזכויות והחובות של האזרחים ואת הערבות העוגנת לטובתם; בעקרונות החוק הנובעים מחוקה זו ובפסיקות ופסקי הדין של הערכאות העליונות המפרשות ומיישמות את עקרונותיה על המקרה הספציפי.
עקרונות וערכים של נטייה משפטית.
הריבון שנתן חיים למדינה על ידי טיפוחו באמצעות הפקולטות שלו עצמו, מצפה הערכה חדשה לחוק, בה הוא מסתכל יותר על האדם והזכויות המהותיות מאשר על טובתם החומרית, מכיוון שבסדר הקדימות לא ניתן להציב אותו באותו מקום נכס אמיתי עם החיים, או מיטלטלין עם שלמות פיזית או נפשית. אפילו פחות עם כבוד אישי או משפחתי. רבים ירגישו סלידה עמוקה מרעיון זה, אך אין זו שאלה של הקמת פרויקט הסתגלות מלאכותי ותוצר הרצון.
מדובר על גילוי מחודש של עולם הפרשנות, הדגשת מה שחשוב באמת בהתפתחות האדם, כלומר האדם, שהוא במודל אורטגה y Gasset זה ונסיבותיו החברתיות, הכלכליות והפוליטיות. של התקדמות, תרבות וכל מה שטבעי ונכון לה.
כל זה נמצא בעקרונות ובערכים המפורטים באמנה החוקתית, דינמיים בענייני זכויות חיוניות ופתוחים לתגליות חדשות המאפשרות לבני אדם לפתח ולהגן באופן מלא על נכסיהם החוקיים הגבוהים והיקרים ביותר: חיים, יושרה וכבוד.
אם מטרותיה של המדינה הן הגנה על זכויות חיוניות וטובת הכלל, האם יכול חוזה, הוראה נורמטיבית, פעולה מותרת, החלטה מכל סוג שהוא ושל כל איבר כלשהו, להפר את מטרותיה של האחרונה? ברור שלא, מכיוון שלא ניתן לקבל זעזוע של אלימות כל כך חוקית. מאותה סיבה זו, על פרשנות החוקים והחוזים לעמוד במלואן בערבויות שקובעת החוקה, ואיננה מציגה ספק בקביעת טעמים אלה של עקרונות חוקתיים, כנגד כל עיוות של הרמוניה המסגרת את המשימה של האומה, על סמך העובדה הברורה להפליא שמצבי קונפליקט לעולם אינם זהים וכתוצאה מכך,כל מקרה ספציפי ראוי לתשומת לב משלו תחת פריזמה של עקרונות וחוקים ערכיים.
הטרדה מוסרית ועקרונות חוקתיים
עובדה שהליך העבודה החדש מעניק את הידע והפסיקה של ההגנה על זכויות יסוד לבתי הדין לעבודה במשפט בעל פה. עם זאת, קיימת הכרה שיפוטית כי נכון להיום ההגנה והפיצוי של הנזקים הנגרמים כתוצאה מהטרדה מוסרית, תואמת את בתי הדין לעבודה, אשר יודעים ושולטים בהליך הרגיל. בנוסף, מפסק הדין הידוע של בית המשפט הראשון של ולדיביה, אשר סנקציה הטרדה מוסרית שהגנתה נקטעה בדרך של ערעור ההגנה, פסק לאחרונה פסק הדין של בית המשפט הראשון להתעברות, בערעור דומה, אך מכחיש האחרון קבע כי בתי הדין לעבודה מוסמכים לשמוע ולפסוק בנושא המיסים והתגמול המקביל. זה מייצג צעד גדול קדימה, מכיוון שבארצנו,הטרדה מוסרית בעבודה היא נזיפה הפוגעת לפחות בשליש מהעובדים, זהה להצביע על קרוב לשני מיליון איש.
הטרדה מוסרית בעבודה היא מצב של תוקפנות ואלימות שיש לה מאפיינים משלה, כה מטעה עד שנאמר שהיא הפשע המושלם, שכן הפסיכופת או העוקב יכול להיות אדם מקסים ואינטליגנטי, אך יחד עם זאת זמן ממולח, ערמומי וערמומי, תכונות המאפשרות לפשעיה לא להותיר עקבות.
הטרדה מוסרית תוקפת ישירות שתיים מהזכויות הבסיסיות החיוניות ביותר של אדם העובד: חיים ויושרה וכבוד אישי ומשפחתי.
המבחן שלו מהווה סבר אמיתי לקורבן, מכיוון שהעוקב תמיד פועל בשטח שלו ושולט במצב. עם זאת, ההטבעה נותרה על הקורבן עצמו והיא בלתי ניתנת להפרכה, שכן הנזק המוסרי מורגש לחלוטין על ידי צדדים שלישיים, במיוחד רופאים לב וכלי דם, פסיכיאטרים או פסיכולוגים. בתקופה זו ניתן לבקש את תשומת ליבו המרבית של השופט, מכיוון שאם זה דורש מקסום הראיות, גירוד הראיות המוחלט יאפשר לפשע להימשך ללא עונש.
כתוצאה מכך, יש להפנות את מידע הרקע להכוונת השופט בדרך, בצורה, מידת הסטייה והצביעות שבהן פועל המטריד, והאמצעים בהם הוא משתמש כדי להימנע מהשארת ראיות, ובאופן מיוחד, כפי שבאו לידי ביטוי, ניתן לראות אצל הקורבן. זהו העימות ביכולתו של השופט לקשר עם עקרונות וערכים חוקתיים, ודרישות ההליך האזרחי, שאינם יעילים לחלוטין להערכת מתקפה בערבות החוקתיות האמורות.
העולם השתנה במאות האחרונות. גם האדם וזכויותיו המוכרות חברתית וחוקית. נדרש, אם כן, כי מדע המשפט יתאים עצמו לשינויים אלה, ובהכרח איתו, גם לשופטים.
